פרק טז

העברת מעות הפרעון מהלווה למלווה

המשנה בגיטין (עח.) עוסקת במעבר הגט מידי הבעל לידי האשה, ואגב כך גם במעבר מעות קידושין ומעות חוב-

היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה - מגורשת, קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת. וכן לענין קדושין.

וכן לענין החוב, אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה - זכה המלוה, קרוב ללוה - הלוה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו.

הגמרא דנה למה הכוונה "קרוב לו" ו"קרוב לה", ומעלה שני הסברים-

אמר רב: ארבע אמות שלה - זהו קרוב לה, ארבע אמות שלו - זהו קרוב לו. היכי דמי מחצה על מחצה?...

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה.

רבי יוחנן אומר: קרוב לה - שנינו אפילו מאה אמה, וקרוב לו - שנינו אפילו מאה אמה. היכי דמי מחצה על מחצה? אמר רב שמן בר אבא, לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן: הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו - זהו קרוב לו, היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו - זהו קרוב לה, שניהם יכולין לשומרו, שניהם אין יכולין - זהו מחצה על מחצה.

לפי דברי רב, הקרבה מתייחסת לד' האמות שסביב האדם. בשביל לפעול את פעולתו, הגט צריך להיות מונח בד' אמותיה של האשה ולצאת מד' אמותיו של האיש. לעומתו רבי יוחנן (לפי הבהרתו של רב שמן בר אבא) אומר שהקרבה היא יכולת שמירה. אם האשה יכול לשמור את הגט והבעל לא, אזי אפילו אם הגט רחוק ממנה, נחשב הוא ברשותה ומגורשת.

הגמרא (עח:) דנה בהמשך המשנה-

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר.

...איתיביה: "וכן לענין החוב, זרוק לי חובי וזרקו לו, קרוב למלוה - זכה הלוה, קרוב ללוה - הלוה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו!"

הכא במאי עסקינן - דאמר ליה זרוק לי חובי ותיפטר.

אי הכי, מאי למימרא?

לא צריכא, דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין.

ואכתי מאי למימרא? מהו דתימא, מצי אמר ליה משטה אני בך, קמ"ל.

ר' אסי אומר שהאפשרות להחשיב את הגט ברשות האשה לפני שהגיע לידיה ממש, שייכת ספציפית בגט, אך בהעברת ממון וחפצים אחרים, אין החפץ נחשב כמועבר עד שיגיע לידי המקבל. לפיכך ההשוואה שעושה המשנה בין גט לבין פרעון חוב מתפרשת באופן מצומצם, בשתי אפשרויות. אפשרות אחת היא "זרוק לי חובי והפטר", כלומר, המלווה מוותר על הגעת החוב לידיו ממש. אפשרות אחרת היא שהמלווה אמר "זרוק לי חובי בתורת גיטין", כלומר, הותנה ספציפית שהדין שחל בגיטין, יחול גם על פרעון החוב, ולכן אין צורך שיגיע החוב לידי המלווה ממש.

הרמב"ם והשו"ע (קכ א) פוסקים שכעיקרון הלווה אינו נפטר עד שיגיע החוב לידי המלווה, חוץ מבמקרים מיוחדים בהם ציין המלווה שהלווה יפטר כמו "זרוק לי חובי והפטר" או "זרוק לי חובי בתורת גיטין".

החזרת החוב בעל כרחו של המלווה

במשנה בבבא קמא (קיח.) נאמר

הגוזל את חבירו, או שהלוה הימנו, או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר, על מנת לצאת במדבר - יחזיר לו במדבר.

כלומר, אם הלווה המלווה במקום יישוב, יכול המלווה לבחור שלא לקבל את הפרעון במדבר.

התוספות (ד"ה "מכלל" גיטין עה.) לומדים ממשנה זו שאם הלווה מחזיר בישוב ולא במדבר, אין למלווה ברירה אלא לקבל את החוב. עוד מקור שמביאים התוספות הוא הגמרא בבבא מציעא (מט.)-

ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי, לסוף אייקר שומשמי, הדרו בהו ואמרו ליה: לית לן שומשמי, שקול זוזך. לא שקיל זוזיה, איגנוב. אתו לקמיה דרבא. אמר ליה: כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלית - לא מבעיא שומר שכר דלא הוי, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי.

מדובר באדם שנתן תשלום מוקדם על סחורה. לבסוף העסקה התבטלה ואמר המוכר לקונה שיקח את כספו. הקונה התעכב ולא לקח את הכסף ובינתיים נגנב הכסף. רבא פסק שכיוון שהמוכר קרא לקונה שיקח את כספו, אין לו אפילו דין שומר חינם על הכסף והאחריות היא רק של הקונה. ניתן ללמוד מכאן שאפילו בלי שהכסף יצא מרשות המחזיק בו, הוא יכול להצהיר שהוא יצא מרשותו ולהיפטר מאחריות עליו.

עוד בעניין נתינה בעל כרחו של המקבל מובאים דברי הגמרא בגיטין (עד:-עה.)-

תנן התם: בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש, כדי שיהא חלוט לו, התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס, ואימתי שירצה הלה יבוא ויטול את מעותיו.

...אמר רבא: מתקנתו של הלל, הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ונתנה לו - בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא נתינה, וכי איצטריך ליה להלל לתקוני - שלא בפניו, אבל בפניו - בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי: ודלמא אפילו בפניו נמי - מדעתו אין, על כרחו לא, והלל מאי דאיצטריך ליה תקין.

המוכר בית בעיר מוקפת חומה יכול לגאול אותו (דהיינו, לקנותו בחזרה בעל כרחו של הקונה) עד תום שנה. הלל הזקן תיקן שאם כבר עומדת לחלוף השנה, והבעלים הראשון מחפש את הקונה כדי לתת לו את הכסף ואינו מוצאו, יכול לשים את הכסף בבית דין כמשמורת לקונה, ולפרוץ לבית. התקנה ניתקנה על רקע התופעה בה הקונים היו מסתתרים בימים האחרונים של התקופה כדי שהבעלים הראשון לא יוכל לתת להם את הכסף והבית יחלט להם לצמיתות.

רבא לומד מהטעם של תקנת הלל שאם הקונה לא היה מסתתר, לא היתה בעיה לתת לו את הכסף אפילו בעל כרחו. כלומר, נתינה בעל כרחו של הנותן נחשבת נתינה ומוציאה את החפץ מאחריותו של הנותן.

על פי הדברים האלה כותבים הרמב"ן בתשובה (נא) והטור (חו"מ קכ), שאמנם הזורק חוב לחבירו לא נפטר עד שיגיע לידי חבירו, אך אם מדובר בסיטואציה בה המלווה מסרב לקבל את הפרעון, יכול הלווה לזרוק אליו את הכסף וללכת ויהיה פטור, משום שנתינה בעל כרחו נתינה היא. כך גם פוסק השו"ע (חו"מ קכ ב).

פרעון חוב בעזרת שליח

בגמרא בגיטין (יד.)-

איתמר: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו,

אמר רב: חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר

ושמואל אמר: מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור - חוזר...

כ"ע הולך כזכי דמי, והכא בהא קמיפלגי, מ"ס: לא אמרינן מיגו, ומ"ס: אמרינן מיגו.

תניא כוותיה דרב: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו, הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי - חייב באחריותו, ואם בא לחזור - אינו חוזר.

כאשר הלווה משלח את הפרעון למלווה ביד שליח, כולם מודים (בהתאמה לעולה מההלכה הקודמת) שאינו נפטר מאחריות כל עוד הפרעון אינו מגיע בפועל לידי המלווה. כמו כן, כולם מודים ש"הולך כזכי דמי", כלומר, הנתינה לשליח כמוה כזכיה למלווה על ידי השליח. עם זאת, נחלקו האמוראים האם יכול הלווה לחזור בו ולדרוש מהשליח את הפרעון בחזרה כדי להשיבו בפעם אחרת. שמואל אומר שכיוון שהלווה עדיין אחראי על הממון, יכול לדרוש לקבלו בחזרה מהשליח. לעומתו, רב סובר שכיוון שכבר זיכה את המלווה דרך נתינה לשליח, אין ללווה עוד יכולת לדרוש את הממון מהשליח^[228].

בהמשך מובא מעשה

ר' אחי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא,

אמר להו לר' דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי.

אזול, יהביה ניהליה.

אמרי להו: נקני מינייכו, אמרי להו: לא.

אמרי להו: אהדריה ניהלן,

ר' דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין, ר' יוסי בר כיפר אמר להו: לא...

כי אתו לגביה... א"ל: אמאי תיעבד הכי? א"ל: אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין, ארדא וארטא ופילי בריש, אומרין כפותו - כופתין, אומרין הרוגו - הורגין, אילו הרגו את דוסתאי, מי נתן לינאי אבא בר כמותי!

ר' אחי ביקש מר' דוסתאי ומר' יוסי שיהיו שליחיו להביא לו צלחת כסף שהפקיד בנהרדעא. לאחר שקיבלו את הצלחת לידם דרשו השומרים מהם שיעשו קניין כך שהאחריות תסור מהשומרים ותעבור לשליחים. ר' יוסי סירב, ואף ר' דוסתאי שהסכים, עשה כן מחשש לחייו^[229]. הרשב"א לומד ממעשה זה שלאחר שהשליח קיבל את החוב מהלווה, כיוון שזכה בו עבור המלווה, אין לו להחזיר ללווה, ואם החזיר לו, שלא מתוך אונס, יכול המלווה ששלחו לגבות ממנו ולא מהלווה.

גם הראב"ד כותב שהשליח שהחזיר ללווה לאחר שקיבל ממנו התחייב באחריות החוב, אלא שהוא מסביר את אותה האחריות באופן שונה במקצת. לדבריו רק אם לא הצליח המלווה לגבות מהלווה, יכול להאשים בכך את השליח, על כך שנהג שלא כהוגן, ולגבות ממנו. כן גם כתב הטור (חו"מ קכה).

הרמב"ם כותב ששניהם, הלווה והשליח שנטל מהלווה וחזר ונתן לו אחראים מול המלווה, אך אינו מפרט איך אחריות כפולה זאת מתבטאת הלכתית.

השו"ע (חו"מ קכה א) פוסק כטור וכראב"ד ומביא את דעת הרמב"ם כ"יש אומרים".

קניין חוב במעמד שלושתן והדין בקניין טעות

בגמרא בגיטין (יג:)

אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לו לפלוני, במעמד שלשתן - קנה.

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בפקדון, אבל במלוה לא, והאלקים! אמר רב אפילו במלוה...

האמוראים מחדשים שאם ראובן חייב לשמעון מנה, יכול שמעון לומר במעמד שלושתם, שיתן ראובן את המנה ללוי, ומאותו רגע, נקנה החוב ללוי. כאשר מדובר במילווה, גורם מהלך זה להחלפת זהות המלווה, ומכל שכן שהדבר תקף כאשר מדובר בפיקדון וחפץ קונקרטי המחליף בעלות ועובר מבעלותו של שמעון לבעלותו של לוי. המשמעות היא שמחד שמעון, הבעלים (=מלווה) הראשון, כבר אינו יכול לחזור בו ומאידך, ראובן, המחזיק (=לווה), אינו יכול לצאת ידי חובה בהחזרה לשמעון.

דין זה אומר דורשני, שהרי בעוד שראובן הלווה השתעבד לשמעון המלווה בשעת מתן מעות, מה גורם לו שישתעבד ללוי בדיבור בעלמא? הגמרא ממשיכה ומבארת דבר זה-

וטעמא מאי?

אמר אמימר: נעשה כאומר לו בשעת מתן מעות שעבדנא לך לדידך ולכל דאתו מחמתך.

א"ל רב אשי לאמימר: אלא מעתה, הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות, הכי נמי דלא קנו!

אלא אמר רב אשי: בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה, גמר ומשעביד נפשיה.

א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר, ה"נ דלא קנו! וכי תימא ה"נ, א"כ נתת דבריך לשיעורין!

אלא אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא

הגמרא מציעה כמה הצעות. או שמדובר בהסכמה מובלעת של הלווה שבעת הפרעון יתן את החוב לכל מי שידרוש המלווה, או שיש ללווה הנאה כלשהי בחידוש החוב. ברם, למסקנת הגמרא קובע מר זוטרא "שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא". כלומר, מדובר בהחלטה פרקטית של חכמים, שלא ניתן למצוא טעם למנגנון הפעולה ההלכתי שלה^[230].

בהמשך הסוגיה מובא מעשה

הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי, פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו,

אמרי ליה: יהבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיניה.

לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה, לא פש גביה ולא מידי.

אתא לקמיה דרב נחמן,

א"ל: מאי איעביד לך? חדא, דאמר רב הונא אמר רב; ועוד, הא קנו מינך.

א"ל רבא: ואטו האי מי קאמר לא יהבינא? דליכא גבאי קאמר! א"ל: א"כ, קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות חוזר.

מדובר בגננים שכאשר מנו את הכסף שקיבלו מבעל הבית על עבודתם, גילו שקיבלו חמישה זוזים מיותרים אצל אחד מהם. מאחר שבעל הבית היה שם עימהם, אמרו לאותו אחד מהם שהכסף היתר היה אצלו, שעליו לתת את הכסף לבעל הבית. לאחר מכן גילה אותו גנן שטעו בחשבון ושלא קיבלו יתר על שכרם. רב נחמן סבר בתחילה לומר שבמעמד כולם הקנו לבעל הבית ושוב לא ניתן לחזור. ברם, רבא העיר שכיוון שכאן אין מדובר בסרבנות לקיים את המיקח, אלא הגנן המדובר גילה למפרע שחמישה זוזים שחשב שעימו, אינם אצלו. ממילא מדובר ב"קנין בטעות" שנעשה מבלי לדעת את העובדות, ולכן הוא בטל.

בהתאמה, מסופר בירושלמי (קידושין פרק ג, הלכה ד)

רבי יעקב בר אחא בשם רבי אימי ראובן חייב לשמעון סמכיה גבי לוי. אפירסן לוי.

לית ראובן חייב לשמעון.

הדא דאת אמר בשלא עשו בהערמה אבל עשו בהערמה חייב.

ראובן היה חייב לשמעון והסמיך את לוי לפרוע במקומו. מכיוון ששמעון הסכים והדבר היה במעמד שלושתם^[231], גם אם לוי לא מצליח לעמוד בהתחייבותו, אין שמעון יכול לחזור ולפרוע מראובן. אמנם, אם שמעון ולוי ידעו שלוי לא יוכל לעמוד בהתחייבות ועשו ובהערמה, בטל ההסכם.

על בסיס סוגיות אלה פוסק הרמב"ם שבכל מקרה של קניין "מעמד שלושתן", בו הקניין נעשה מתוך הטעיה, הרי הקניין בטל. לכן, אם המלווה ה"חדש" לא ידע שהלווה עני ושהסיכוי שיפרע את החוב נמוך, יכול הוא לחזור בו והמלווה חוזר להיות הראשון.

קניין במעמד שלושתן כאשר ממונו של המצווה עדיין אינו ביד הנותן

המקרה הקלאסי של קניין במעמד שלושתם הוא כאמור כאשר יש מנה של שמעון ביד ראובן ושמעון מעבירו ללוי. מה הדין כאשר ביד ראובן אין כעת דבר משל שמעון ושמעון מצווה את ראובן לתת מנה ללוי, ומתחייב לשלם לו אח"כ? האם ראובן מתחייב בכך מול לוי? האם לוי יכול לתבוע את שמעון, או שמעתה דבריו של לוי הם רק מול ראובן?^[232]. וריאציה זו של מעמד שלושתם בעייתית יותר מאשר המקרה הרגיל כיוון שאין כאן עדיין ממון שיוקנה לאחר.

דוגמה הנידונה בפוסקים בהקשר זה היא הדין שהוצג בנושא הקודם- בעל הבית המסמיך אדם אחר לשלם לפועליו. סוגית הגמרא בבבא מציעא (קיב.) עוסקת בדין זה בהקשר של איסור הלנת שכר-

תנו רבנן: לא תלין פעלת שכיר...

המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר.

איבעיא להו: חוזר או אינו חוזר?

רב ששת אמר: אינו חוזר,

ורבה אמר: חוזר.

אמר רבה: מנא אמינא לה - מדקתני: אינו עובר עליו, מעבר הוא דלא עבר, - הא מיהדר - הדר.

ורב ששת אמר: מאי אינו עובר - אינו בתורת לעבור.

הברייתא מלמדת שאם בעל הבית ציווה לחנווני לתת סחורה לפועל תמורת שכרו, והחנווני קיבל עליו, שוב אין בעה"ב עובר משום הלנת שכר. האמוראים נחלקו האם יכול הפועל לתבוע את בעה"ב במקרה שהחנווני לא עמד בהתחייבותו. רב ששת אומר ששוב אין בין הפועל ובעה"ב כלום^[233] ואילו רבה אומר שאם החנווני לא עשה את מה שהתחייב, חייב בעל הבית לשלם^[234].

להלן נידון המצב בו החנווני טוען שלא נתן והפועלים טוענים שלא קיבלו. הירושלמי (שבועות פרק ז הלכה ה) מתייחס למקרה זה וכותב-

הדא דתימר בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בעל הבית חייב כלום.

כלומר, אם היה ציוויו של בעה"ב לחנווני במעמד שלושת הצדדים (בעה"ב, חנווני ופועלים), בעל הבית כבר אינו חייב כלום לפועלים ולכן הפועלים הטוענים שלא קיבלו מהחנווני יכולים לתבוע רק את החנווני והחנווני בתורו יתבע את בעה"ב. זהו, לכאורה, יישום של דין מעמד שלושתן. מכאן ניתן להבין שמעמד שלושתן יוצר קניין שאין לחזור ממנו, גם כאשר אין ביד הנותן (החנווני) ממון של המצווה (בעל הבית).

הרי"ף (ב"מ בדפיו סח.-סח:) אינו מקבל זאת. לדבריו זו שיטת רב ששת, אך שיטת רבה, שהלכה כמותו, היא שהפועלים יכולים לחזור על בעל הבית, כלומר, שאפילו אם היה כאן מעמד שלושתן, קניין לא היה כאן, משום שהחנווני לא היה חייב דבר לבעל הבית מתחילה. פועל יוצא של שיטת הרי"ף הוא שאם החנווני כן היה חייב לבעל הבית, ובמעמד הפועל היה החנווני מתחייב לשלם לפועלים, היה חל קניין גמור ומה שהחנווני היה חייב לבעל הבית היה עובר להיות חוב לפועלים. במקרה כזה, עפ"י הרי"ף, אין הפועלים יכולים לתבוע את בעל הבית, והחוב הוא רק בינם לבין החנווני. כדבר זה מביא בטור (חו"מ צא) בשם הר"י מיגאש. גם הרמב"ם כותב שאם לא היה ביד הממחה כלום "אף על פי שהמחהו במעמד שלושתן לא קנה", וכן דעת הרא"ש (טור חו"מ קכו).

הרי"ד (בפסקיו שבועות מז:) מסביר אחרת. לדבריו אם היה הסכם במעמד שלושתם, אפילו אם מתחילה לא היה החנווני חייב דבר לבעל הבית, החוב עובר מבעה"ב לחנווני, ולכן אם הפועלים טוענים שלא קיבלו את שכרם, הם אינם יכולים לתבוע את בעה"ב אלא את החנווני, כדברי הירושלמי^[235].

קיצורם של דברים, בניגוד לדעת הרי"ף שהבין מעמד שלושתן כהעברת בעלות על חפץ או חוב, לדעת הרי"ד קניין מעמד שלושתן הוא סוג של התחייבות ולכן יכול לפעול גם כאשר הנותן אינו חייב דבר למצווה.

השו"ע (חו"מ צא ג, חו"מ קכו ב) פוסק כדעת הרי"ף והרמב"ם.

המצווה לחברו לפרוע עבורו חוב, חברו טוען שנתן ובעל החוב טוען שלא קיבל

המשנה בשבועות (מה.) מונה את הנשבעים ונוטלים-

...ואלו נשבעין ונוטלין ... וחנוני על פנקסו.

והחנוני על פנקסו כיצד?

לא שיאמר לו: כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז,

אלא אומר לו: תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי סלע מעות,

הוא אומר: נתתי, והן אומרים: לא נטלנו -

הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין

אמר בן ננס: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא? אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה.

בעל הבית ציווה על החנווני לתת לפועלים שעבדו אצלו סחורה בשכרם. החנווני טוען שאכן נתן להם סחורה והוא תובע את תמורתה מבעל הבית. הפועלים מצידם טוענים שלא קיבלו את הסחורה והם תובעים את שכרם מבעל הבית. ברור שאחד הצדדים אינו דובר אמת ואם נשבעים שניהם ברור שאחת השבועות היא שבועת שקר, ולכן בן ננס סובר שגם החנווני וגם הפועלים נוטלים מבעה"ב שלא בשבועה. ברם, ת"ק סובר שבכל זאת שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב. בגמרא (מז:) מתבאר עוד-

תניא:

אמר רבי: טורח שבועה זו למה^[236]?

א"ל ר' חייא, תנינא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית.

קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה?

ת"ש: דתניא

רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני; ואם איתא, לבעל הבית מיבעי ליה!

אמר רבא: פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני, כי היכי דליכספו מיניה.

רבא מסביר את דברי רבי- כאשר שניהם נשבעים, החנווני והפועלים, צריכים להישבע זה במעמד של זה כדי שדובר השקר יתבייש כשהוא עומד מול דובר האמת, ואז יודה.

הראשונים דנו בטעם הדין לפי ת"ק-

הרמב"ן (שבועות מד:) מדייק מדברי המשנה "חנווני על פנקסו" שחידושה של המשנה הוא דווקא לגבי החנווני. כלומר, למרות שמעיקר הדין אין החנווני אמור ליטול מאומה, כיוון שעצם העובדה שנתן לפועלים מוטלת בספק, בכ"ז חכמים תיקנו לטובת החנווני שיטול, ובשבועה. הפועלים לעומתו, כיוון שאין חולק על כך שבעל הבית היה חייב להם כסף, ופרעונו מוטל בספק, ובעה"ב עצמו אינו יכול לטעון בוודאות שפרע, הם נשבעין ונוטלים מעיקר הדין.

אחרת משמע מהריטב"א (שבועות מז: ובבא מציעא ג.) הסובר שמעיקר הדין היו אמורים גם הפועלים וגם החנווני ליטול מבעה"ב ללא שבועה, שכן לכל אחד מהם טענה מוצדקת כלפיו. הפועלים טוענים שעבדו עבורו ועדיין לא שילם להם והחנווני טוען שבכך שלא הורה לו בעה"ב לתת בעדים, התחייב במשתמע לסמוך על דברי החנווני. לכן, צריך בעה"ב לשלם פעמיים משום שפשע, שהיה לו לדרוש שיתן החנווני בעדים. וכל זה מעיקר הדין, אלא שחכמים תיקנו, לטובת בעל הבית הנדרש לשלם פעמיים, שישבעו החנווני והפועלים כדי שידייקו בדבריהם או יודו^[237].

ההבדל בין השיטות מתבטא במקרה בו אין בעל הבית צריך לשלם פעמיים, כגון אם מתו הפועלים או החנווני, או הלך מי מהם למדינת הים או מחל על תביעתו. ונחלקו בדבר הראשונים-

הרמב"ם כותב, בדומה לדברי הריטב"א, שכל השבועה ניתקנה משום שבאים שניהם ליטול ולטובת בעל הבית. ברם, אם רק אחד מהם בא ליטול, נוטל בלי שבועה כיוון שבעה"ב צריך לשלם רק פעם אחת.

לעומתו פוסק הרמ"ה (הביאו וצידד בו הטור חו"מ צא) על פי דרכו של הרמב"ן שלעיל, שאם הפועלים אינם תובעים, ורק החנווני תובע, כיוון שמעיקר הדין לא היה אמור לקבל כלום, ומקבל רק מתוך תקנת חכמים שהתקינו לטובתו, נשבע כפי שתקנו חכמים ונוטל^[238].

השו"ע (צא א) כותב כדין המשנה וכדברי רבא, ובהמשך (שם ב) פוסק כרמב"ם לעניין הדין כאשר רק אחד הצדדים תובע. הרמ"א (שם) פוסק כדעת הרמ"ה.

קניין שטר חוב והצורך בראיה על כך

בהלכות מכירה (פרק ו הלכה יא ושם בהמשך) יתבארו בע"ה הדעות השונות לעניין דרך מכירת שטר חוב. בקציר העומר יצויין כאן, ששטר אינו כמיטלטלים אחרים, כיוון שאין גופו ממון אלא לראיה בא. לכן נחלקו בו הדעות ולהלכה פוסק הרמב"ם (שם) שאין די במסירתו לקונה, אלא יש לכתוב שטר נוסף על המכירה ולציין בו שהקונה קנה את השטר וכל שעבוד שנובע ממנו.

האמוראים (ב"ב קעג.) דנים בשאלה איזו ראיה צריך אדם להציג כאשר הוא מחזיק בשטר הלוואה וטוען שהמלווה מכרו לו-

אותיות נקנות במסירה - אביי אמר: צריך להביא ראיה, ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה.

מקור הקשור לדיון בנושא היא סוגית הגמרא ביבמות (קטז.). הגמרא שם דנה בחשש שיש שני אנשים בעלי אותו שם בעיר אחת^[239].

ונחלקו בזה האמוראים-

אביי אמר: חיישינן, רבא אמר: לא חיישינן...

אמר רבא: מנא אמינא לה? דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו: חבי בר ננאי וננאי בר חבי, ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי, והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא!

ואביי? למאי ניחוש לה? אי לנפילה - מזהר זהיר ביה, אי לפקדון - כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת? דלמא מסר ליה, אותיות נקנות במסירה.

רבא אומר שאין חוששים לשני אנשים בעלי אותו שם והוא לומד זאת מכך שרבא בר אבוה היה גובה בשטרות ששם המלווה בהם הוא שם שכיח באותו מקום ולא היה חושש שמא המחזיק בשטר (ששמו זהה לשם שעל השטר) אינו המלווה.

אביי חושב שלא ניתן ללמוד ממעשה זה, שמכיוון שבמקרה שנידון אצל רבא בר אבוה לא היתה שום סיבה לחשוש שהמחזיק בשטר אינו בעליו החוקי. אין חוששים שהשטר נפל מבעליו ומצאו המחזיק, כיוון שאנשים זהירים בשטר חוב שלא לאבדו. אין חוששים שמא השטר הופקד ביד זה שמחזיק בו, כיוון שאדם אינו מפקיד שטר ביד מי ששמו כשמו. ואין חוששים שמא השטר נמכר לזה שמחזיק אותו אך רק במסירה (בעוד שצריך גם כתיבה), כי אדרבא, לדעתו של אביי שטרות כן נקנים במסירה בלבד^[240].

מכל מקום נמצאנו למדים מסוגיה זו שגם כאשר השם אינו מזהה את השטר באופן חד ערכי, אנו מחזיקים שהשטר שייך לזה שמחזיק בו ששמו כשם שעל השטר.

הראשונים פסקו כשיטת רבא בבבא בתרא, שמי שהיה שטר חוב על שם מישהו אחר יוצא מתחת ידו, אין צריך להביא ראיה, אך נחלקו בהבנת גדר דבריו.

הר"י (מובא ברא"ש ב"ב פרק י סי' לז), הרשב"א (ב"ב שם) ועוד ראשונים סוברים שלהלכה שטרות נקנים "בכתיבה ומסירה" (כלומר, שיש לערוך שטר מיוחד על מכירת שטר החוב). לכן העולה מסוגית יבמות אינו קביל להלכה וההחזקה בשטר חוב אינה, כשלעצמה, מעידה על בעלות עליו. הרשב"א מסביר ששטר אין גופו ממון, והוא ראיה על דבר אחר. לכן, בניגוד למיטלטלין אחרים, בהם יש חזקה שהמחזיק בהם הוא בעליהם, בשטר חוב אין הדבר כך ויש צורך בראיה נוספת. ראשונים אלה מוכיחים את שיטתם מסוגיית הגמרא ביבמות. לדבריהם, לפי הדעה ששטרות אינם נקנים במסירה בלבד, אלא "בכתיבה ומסירה", רבא סבור, בניגוד לפשט דבריו בבבא בתרא, שיש צורך להביא ראיה.

דיוקם הוא מהמשא ומתן שבין אביי לרבא על היכולת ללמוד מהמעשה ברבא בר אבוה שאין חוששים לשני אנשים בעלי אותו שם. אביי, כזכור, טען שאין ללמוד מהמעשה, כיוון שאין ממה לחשוש^[241]. רבא אמנם לא עונה לו, אך צריך לומר שלדעת רבא היה ממה לחשוש- אם שטרות נקנים בכתיבה ומסירה ולא רק במסירה, ניתן להעלות על הדעת מקרה בו המלווה המקורי מכר את השטר לשני (ששמו כשמו), אך לא עשה זאת בכתיבה אלא רק במסירה, ולכן יש חשש שמא ישנה המוכר את דעתו ויפקע השטר. לכן, לו היה חשש לשני אנשים בעלי אותו שם היה רבא בר אבוה צריך לדרוש ראיה, אלא שאין חשש כזה, ומכאן הוכחתו של רבא. כך או כך, לעניין הצורך להביא ראיה, מוכח שרבא דווקא דורש ראיה. כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם דברי רבא המפורשים בסוגיית הגמרא ביבמות ש"אין צריך להביא ראיה"? לדעת ראשונים אלה, דברים אלה נאמרו על פי השיטה ששטרות נקנים במסירה בלבד, אך להלכה, שאין הדבר כך, אין ללמוד ממקור זה.

מול ראשונים אלה, שיטת הרמב"ם והר"י מיגא"ש היא שיש ללמוד את עיקר ההלכה מדברי רבא ביבמות כפשטם, ולכן המראה שטר וטוען שנמכר לו כדין, אינו נדרש להראות את שטר המכר של שטר החוב, או כל ראיה אחרת. עם זאת, הרמב"ם בהלכות מכירה^[242] מסייג את הדברים ואומר ש"אין צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו". הגר"א (חו"מ סו מ) מסביר שהטעם לכך הוא בדיוק מה שהתבאר לעיל בשיטת הר"י. מה שעולה מסוגיית הגמרא בבבא בתרא, שרבא סובר שצריך להביא ראיה, הוא רק לעניין תביעה, כלומר, ראיה המאפשרת לתבוע את השטר מול לווה הטוען שהשטר אולי אינו של התובע. מה שאומר רבא ביבמות, ש"אין צריך ראיה", הכוונה לראיה מול המלווה הראשון הטוען שכלל לא מכר את השטר. בסוף ההלכה שלפנינו מוסיף הרמב"ם עוד, שאם המלווה טוען שלא מכר את השטר, הגם שאינו יכול לקבל את השטר בחזרה לידו בכך, יכול הלווה להיאחז בדבריו ולהיפטר בשבועת היסת.

שני מקרים נוספים עליהם מדבר הרמב"ם בהלכה זו הם אם הלווה טוען שכבר פרע ואם מוכר השטר מודה שהשטר פרוע. במקרה הראשון הדין כפי שנלמד לעיל (פרק יד הלכה ב), שיכול הלווה להשביע את המלווה. במקרה זה ישבע מוכר השטר ולא הקונה, שהרי אין הקונה יכול לדעת האם השטר פרוע. במקרה השני מודה המלווה שהשטר נפרע. מכיוון שהמוכר שטר חוב וחזל ומחל את החוב, החוב מחול (ר' פרק ו מהלכות מכירה), אף כאן שמורה היכולת למלווה המקורי, מוכר השטר, לרוקן את השטר מתוכן. במקרה זה לא יוכל הקונה לפרוע מהלווה, אך יכול הוא לדרוש פיצוי מהמלווה שמכר לו את השטר^[243].

השו"ע (חו"מ סו יא) פוסק כדברי הרמב"ם, ומביא כי"א את החולקים על הרמב"ם וסוברים שגם לעניין קניין השטר על הקונה להציג ראיה. כדעה זו פוסק הרמ"א.

שטר ושובר היוצאים מתחת יד שליש

לעיתים שני צדדים של הסכם ממוני מוסרים ממון או שטר ליד אדם שלישי הנאמן עליהם, כדי שידאג לכך שההסכם יצא לפועל באופן עליו סיכמו מבלי שלאחד מהם, המחזיק בשטר או בממון, יהיה יתרון בכך על פני חברו. בעניין זה נאמר בתוספתא (ב"מ פרק א הלכה י)

הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהן

זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אמר כך, השליש נאמן.

אימתי? בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו

אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל אדם.

כאשר יש מחלוקת בין הצדדים התוספתא אומרת שיש לנהוג על פי מה שאומר השליש. הדבר נכון כל עוד הממון/שטר ביד השליש.

עוד נאמר שם בהמשך (הלכה יג)

סמפון^[244] שיש עליו עדים מתקיים בחותמיו

ושאין עליו עדים

ויוצא מתחת ידי שליש (ו)אחר חיתום שטרות כשר

סמפון הוא שובר המעיד על פרעון השטר או חלקו. בד"כ הלוה מקבל שובר זה לידו כראיה שיוכל להציג. כאשר אין על הסמפון עדים אזי אם הוא נכתב על השטר עצמו לאחר חתימת העדים ניתן לסמוך עליו כי השטר מן הסתם היה ביד המלווה, ואם הוא הניח לכתוב עליו את הסמפון סימן שהוא נעשה על דעתו. כמו כן, אם הסמפון יוצא מתחת יד שליש והשליש אומר שאכן הוא אמת, גם כן אפשר לסמוך עליו.

מעשה הקשור בדין זה מובא בגמרא בסנהדרין (לא.)

ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, אמרה ליה: ידענא בהאי שטרא דפריע הוה. הימנה רב נחמן.

אמר ליה רבא לרב נחמן: כמאן? כרבי? דאמר: אותיות נקנות במסירה?

אמר ליה: שאני הכא, דאי בעיא - קלתיה.

איכא דאמרי, לא הימנה רב נחמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אי בעיא קלתיה! –

כיון דאיתחזק בבי דינא - איבעיא קלתיה לא אמרינן.

איתיביה רבא לרב נחמן: סימפון שיש עליו עדים - יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים, ויצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות - כשר. אלמא: שליש מהימן! תיובתא דרב נחמן.

מעשה בא לפני רב נחמן- אשה הציגה שטר חוב שנמסר לה ואמרה שהשטר פרוע. מנגד טען המלווה שהשטר אינו פרוע והוא רוצה לגבות בו. לפי ה"איכא דאמרי" הראשון, רב נחמן פסק על פי גרסתה של האשה לחובתו של המלווה. רבא מברר את טעמו של רב נחמן ושואלו האם פסק כפי שפסק משום שלדעתו שטרות נקנים במסירה ולכן האשה קנתה את השטר ועתה היא בעלת החוב בפועל ויכולה שלא לפרוע. רב נחמן עונה שהאמין לאשה בגלל סיבה שונה, שאילו היתה רוצה היתה שורפת את השטר וממילא לא היה ניתן לגבות בו, ולכן יש להאמין לה שהשטר פרוע. גרסה נוספת מובאת לפיה רב נחמן לא האמין לאשה, למרות שיכלה לשרוף את השטר, וזאת משום שבי"ד ראו את השטר בידה מלפני שטענה את טענתה (תוספות ד"ה "כיוון"). על דרך זו מקשה רבא מביא ראיה מדברי התוספתא שיש להאמין לשליש ולכן אף כאן יש להאמין לאותה אשה.

הגמרא בבבא מציעא (כא.) מביאה את התוספתא שלעיל ומבארת טעם נוסף מדוע שליש צריך להיות נאמן-

סמפון שיש עליו עדים - יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים, ויוצא מתחת ידי שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות - כשר.

יוצא מתחת ידי שליש - דהא הימניה מלוה לשליש...

כלומר, שובר המעיד על פריעה, אף אם אין עליו עדים עדיין תקף. הטעם לכך הוא שבעצם ההפקדה אצל השליש המלווה האמינו ונחשב הדבר כאילו התנה המלווה מראש לעשות כדברי השליש.

יותר מזה כותב הטור (חו"מ נה) בשם רב האי גאון, שבניגוד לאחד מבעלי הדין, השליש אף פטור מלהישבע על טענתו, כיוון שאין אדם חוטא ולא לו^[245].

הבית יוסף (חו"מ סה ד"ה "ומה שכתב") מקשה מדוע צריך בכלל שימצא שובר אצל השליש, והרי למדנו בגמרא בסנהדרין שאפילו אם נמצא אצל השליש רק השטר, כבר נאמן לומר שהשטר פרוע. כנראה שמכח שאלה זו מבין הרמב"ם שאפילו אם נמצא שובר ביד השליש לאחר שמת (כך שהשליש עצמו אינו אומר דבר) עושים מה שכתוב בשובר.

הטור (חו"מ סה) כותב שעושים מה שכתוב בשובר שביד השליש רק אם גם שטר החוב המתאים נמצא בידו, וזאת משום שאם לא כן, הוא כלל אינו נחשב שליש לגבי אותו חוב.

השו"ע (חו"מ סה יט) פוסק ששטר ושובר הנמצאים ביד שליש, אפילו אם כבר ראו בי"ד את השטר בידו ואפילו אם מת השליש, עושים מה שכתוב בשובר.

שובר היוצא מתחת יד המלוה

המצב הרגיל הוא ששובר המעיד על פרעון או פרעון חלקי ניתן מיד המלווה ליד הלווה ונשמר אצל הלווה. במשנה בבבא מציעא (כ.) מוזכר מקרה בו השובר נמצא ביד המלוה-

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות.

רש"י מסביר שמדובר בשני מקרים שונים. בראשון שליש מצא שטר שהופקד אצלו ואינו יודע מי הפקידו, המלוה או הלוה, וממילא אין לדעת אם הוא פרוע. במקרה השני מדובר במלווה שמצא אצלו שובר המעיד על פרעון השטר.

בגמרא (כ:)

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי מלוה, אף על פי שכתוב בכתב ידו - אינו אלא כמשחק, ופסול. לא מבעיא כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב, אלא אפילו כתוב בכתב ידו (=של מלווה) - פסול. סבר: דלמא מתרמי ואתי בין השמשות, וקא פרע לי, דאי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי, אכתוב אנא, דכי אייתי לי זוזי - אתן ליה.

תנן: אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות! –

כדאמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין, הכא נמי: שמצאו בין שטרות קרועין.

הגמרא מביאה את דברי רב, ששובר המעיד על פרעון, שנמצא אצל המלווה, אין הולכים לפיו, כיוון שחוששים שהמלווה כתב את השובר כדי שיהיה זמין בידו לתנו ללווה מיד לכשיפרענו, ובסוף לא פרע. הגמרא מעמתת דברים אלו עם דברי המשנה לפיהם מלוה המוצא שובר ("סמפון") אצלו, עושים מה שבשובר. רב ספרא מתרץ שמדובר במשנה בכגון שההקשר מורה על כך שהשטר פרוע כי המלווה מצא את שטר החוב שהשובר מתייחס אליו, בין שטרות קרועין^[246].

לעיל הובאו דברי התוספתא, לפיהם אם שובר נמצא כתוב על השטר עצמו ("לאחר חיתום שטרות") יש ללכת על פיו אפילו אם אין עדים על השובר, וזאת משום שהמלווה לא היה מניח ללווה לכתוב שובר על השטר מבלי שאכן פרעו.

הטעם הנאמר לעיל, שישנו מצב שהמלווה כותב שובר לפני הפרעון כדי שיהיה מוכן לתנו ללווה אינו רלוונטי במקרה של שובר הכתוב על השטר עצמו, כיוון שהיה יכול בפשטות לתת את השטר עצמו.

הרמב"ם פוסק על פי דברי רב, ששובר ללא עדים הנמצא ביד המלווה אינו כלום, ומסייג על פי דברי התוספתא והגמרא, שאם נמצא השטר בין שטרות פרועים או שהשובר כתוב על השטר עצמו, אפילו אם אין עדים, עושים מה שבשובר^[247]. כן פוסק גם השו"ע (חו"מ סה יח, כ-כא).

המוצא שטר ואינו יודע מה טיבו

לעיל הבאנו את דברי המשנה בבבא מציעא (כ.) -

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו - יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות.

רש"י ועימו רוב המפרשים (רא"ש סי' נב, רשב"א, מאירי) מבינים שמדובר באדם שלישי, שאינו לא המלווה ולא הלווה, שמצא שטר בין שטרותיו, ואינו יודע אם הלווה הפקידו אצלו או המלווה או ששניהם מינוהו כשליש. פירוש זה רואה את החלק הזה של המשנה כהמשך של המשניות הקודמות העוסקות באדם שמצא בחוץ שטרות שאינם שלו ומורות האם ולמי להחזירם.

אחרת מפרשים הריא"ז (קונטרס הראיות, ראיה כא) והרי"ד (בפסקיו בבא מציעא כ:)^[248]. לדבריהם המילה "שטרותיו" מורה על כך שהשטר שמצא שלו הוא, כלומר, שמדובר במלווה שמצא שטר חוב שמעיד על הלוואה שהלווה הוא עצמו, ואינו יודע האם פרוע השטר או לא^{[249] [250]}.

השו"ע (חו"מ סה א) פוסק כדעת רוב המפרשים, ששליש המוצא שטר אצלו ואינו יודע מי הפקידו ובאילו נסיבות ותנאים, לא יחזירו לאף צד.

המצהיר ששטר בין שטרותיו פרוע ואינו יודע איזהו

במשנה (ב"ב קעג.)-

האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע אי זהו - שטרות כולן פרועין.

נמצא לאחד שם שנים - הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע.

מלוה האומר לבנו לפני מיתתו ששטר אחד מהשטרות שאצלו פרוע לא ציין איזה מהם, כל אחד מהלווים יכול לתלות שהשטר שעליו הוא הפרוע ולכן לא ניתן לגבות בשטרות אלה מול לווה הטוען שפרע. בדומה, אם הודה המלווה ששטר של לווה מסויים פרוע, ויש שני שטרות כאלה או יותר, יכול הלווה לטעון שהשטר על החוב הגדול יותר הוא הפרוע וידו על העליונה.

בגמרא מתבאר שטעם הדבר הוא משום ש"יד בעל השטר על התחתונה", כלומר, הלווה הוא המוחזק והודאת המלוה מרוקנת את השטר לגמרי או חלקית ממשמעות של ראיה.

הנימוקי יוסף (פ: מדפי הרי"ף) אומר שאם יש אינדיקציה לזהות השטר עליו דיבר המלוה, למשל, אם נמצא שובר חתום בעדים על אחד השטרות בין חפצי הלוה, הרי זה הפרוע וכל השאר גובים בהם.

הרמב"ם והשו"ע (חו"מ סה כג) פוסקים את דברי המשנה, והרמ"א מביא את דברי הנימוק"י.